כתבות נבחרות

אז כמו סיפרתי, כשביקרתי במדריד נחשפתי למיתרים תוצרת חברה איטלקית בשם DOGAL, אשר המפעל שלה נמצא בוונציה. מיתרי הבס של סט המיתרים שלה לא עשו לי הרבה, לעומת זאת מיתרי הסולו עשו עליי רושם רב בעוצמה שלהם, בצבע הצליל, תחושה חדשה, שונה במגע איתם.

פאסט נישט

יש דברים שלא עושים. במאמר שתקראו עכשיו תלמדו על דבר שלא לעשות אותו. ולמרות הכל, ובכל זאת-עשיתי את זה. ומה יצא בסוף? תקראו הלאה.

מניסיוני, הגברה טובה ונקייה של גיטרה קלאסית זה משימה בלתי אפשרית. הסיבות הן שתיים: המבנה האקוסטי של הכלי ובעלי המקצוע שבתחום. וזה למרות האפשרויות הרבות.

אז נכון שאנחנו כבר מזמן יודעים שעוד ולאוטה הם בני משפחה מקרבה ראשונה, אז נכון שהמילה לאוטה היא שיבוש של המילה "אל עוד" הערבית, וברור לנו שהמרחק מעוד ולאוטה הוא קצר ביותר.

לפני מאה שנה, נגיד, כשניגנו יצירות של טארגה,או אלבניז, או באך, עשו זאת במיתרים ביולוגיים. כבר כתבתי על כך, והינה עוד קצת השלמות.

הכתבה על מנשה בקיש נכתבה לפני כ-15 שנה על-ידי תלמידו האהוב, ראובן סרוסי, גיטריסט ומלחין, מי שריכז אז את מקצועות הקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בתל-אביב.

"מעולם לא כתבתי מוסיקה לשם ראווה" 

כתבה של דוד בוליס על קושקין 

ניקיטה קושקין הוא, כנראה, המלחין הרוסי היחיד שהתקבל למועדון האקסקלוסיבי של המלחינים העכשוויים שיצירותיהם נכנסו לרפרטואר הגיטרה בעולם.

לפני כשנתיים, כמו בכל שנה אחרי התחרות שמארגן פרופ' יוסף ירושלמי באקדמיה בירושלים, ישבנו, שופטי התחרות במסעדה קטנה בעין כרם. אז סיפר לנו יורם זרביב, שמאחוריו קילומטראז'  עצום של רסיטלים וקונצרטים בכל רחבי העולם, סיפור מרתק על מסעו לאוקראינה בחורף קר בראשית שנות האלפיים.