המדור של דוד בוליס - אז מה תמצאו כאן? דברים על גיטרה, על מה שמסתתר בתוך הגוף שלה, על אנשים שבונים אותה, שמנגנים בה, שכותבים עבורה. על האתגרים שהיא מציבה לפנינו. ועלינו, אוהביה. אלה שלא יכולים בלעדה.

על פי ההגדרה, השראה זה לא דבר הנמצא בזמינות מידית. זה בא והולך. אצלי זה זמין ברגע שזה קשור בתלמידיי.

לא יכולתי להתאפק ולא להשתמש במשחק המילים הזה. לא, לא נדבר כאן על  שייקה וגברי, אולי קצת נדבר  על פולי, אבל בעיקר  נפנה את  נושא המאמר הזה לפוליריתמיות.

יש לי בבית אנציקלופדיה בת 120 שנה. לקרוא בה זהו מסע מרתק. כמו להסתכל במציאות של אז בעיניים של בן זמנינו. משהו דומה חוויתי עם Classical Guitar Companion.

נפל, נשבר, החליק, נשפך... לא מכיר אף אחד שתאונה מסוג זה או אחר לא קרתה לכלי הנגינה שלו, אפילו כשמדובר בכלים יקרים.

בהכירנו את רפרטואר הגיטרה, בוודאות ניגנו את אותן היצירות שהן "יצירות חובה". פרליוד מס'1, אסטוריאס, פרליוד ברה מינור ובורה, קפריצ'יו ערבי...

גם יצירה זו נמנית על הקבוצה הזאת.

עץ התפוחים. לכשהבשילו מלאי אנרגיה שספגו מן העץ, נופלים פרות העץ על הארץ ומצמיחים חיים חדשים.

השילוש...הקדוש?

כשמתמודדים אם לימוד יצירה, מן הסתם מגיעים למקומות שלא מצליחים להתגבר עליהם, אם במהירות הנדרשת או בנגינה חלקה, או בדרישות המוזיקאליות שלהם. 

פעם, 20 שנה אחורה, בתיה סלומון, מומחית החינוך המוזיקלי של זולטן קודאי, הזמינה את אחד מקרובי המשפחה שלה שבא לחופשה מלימודי גיטרה בארה"ב, להופיע לפני תלמידים. אז שמעתי לראשונה את המושג "prepared guitar"

"על מה כבר יכול האדם לחלום? שיהיה לו מעניין לחיות. שיהיו לו תחביבים, שתהיה לו עבודה מעניינת ושיאהב אותה.

אבל שכל זה יתגשם ויהיה לדבר אחד?

זה כבר ממש חלום."

הורגת, היא ממש הורגת הלחות הזאת. דביקה ומעייפת, ומעוותת את הגוף. אבל לא רק שלנו. גם כלי נגינה כמו גיטרה סובלים מלחות.

תקופת הטקסים ועצרות מאחורנו. שוב מצאתי את עצמי בטקס זה ואחר, מלווה זמרים, זמרות ונגנים. ומנגן ברקע... אנחנו, הגיטריסטים, זכינו. אנחנו נדרשים.

אין כמו סיפור טוב. ובטח אין כמו יצירה יפה. וכששניהם מתחברים יחדיו – זה קסם.

הינה שלושה סיפורים, שלוש יצירות.

כן, אנחנו בגאווה ובביטחון יכולים לומר שהכלי בו אנו מנגנים שייך למשפחת הכלים של התחום הקלאסי. לא רק, אבל בהחלט גם. אולם, רק לעתים רחוקות מתקיים רסיטל נגן גיטרה קלאסית באולמות כמו קרנגי הול (לא רק בגלל הדימוי, אלא גם בגלל הצליל האינטימי שלה ), אך זהו, אנחנו שם.

דברים מוזרים

איך אנחנו מבינים שהגיטרה הקלאסית התחילה כ"underdog"? שהיא הייתה צריכה להיאבק על הכרתה ככלי שווה בין שווים? אפשר ללמוד את זה מה מושגים הזרים שחדרו לעולמה.

"...לגבי הדור הצעיר... הם חייבים לאהוב את מה שהם עושים... להקריב כל קורבן לשם כך...אף אם לא תהיה לך קרירה אמיתית - בוודאות המוזיקה תחזיר לך את כל מה שנתת לה."

היושב במרומים יודע: אני לא בן אדם דתי. ובכל זאת, יש ברשותי דברים שאני לא נפרד מהם, וזאת למרות השנים הרבות שהם איתי.
חוברות ויצירות שהפכו לחלק ממני, ממה שאני עוסק בו. תשמישי קדושה עבורי.

מה צריך בשביל להגדיר יצירה כ"גדולה". בוודאות לא הגודל שלה.

תקופה מסוימת ניגן פרנסיסקו טרגה בגיטרה תוך שהוא השתמש בציפורניים. עם הזמן הוא פחות ופחות אהב את הצליל שהן הפיקו. הוא החליט לקצר אותן, עוד ועוד, עד שנפטר מהם לחלוטין. 

איך קורה שהצטערתם על כך  שדבר כלשהו שלא קיים, ופתאום ראיתם אותו? או  שבמקרה ראיתם משהו שלא הייתם מודעים לקיומו, ואז הבנתם שאתם חייבים אותו?

התשובה היא - ALIEXPRESS.

כפי שבאך, שחיי כבר עמוק בתוך התקופה הקלאסית, סיכם בצורה כה משכנעת את אומנות תקופת הברוק, כך גן אנטוניו דה טורס איגד וגיבש את הרעיונות שכבר נולדו לפניו לבניית גיטרה קלאסית. או ספרדית, אם תרצו.

עולם המוזיקה הקלאסית הוא עולם שמרני. מאוד. זה נוגע בטקסיות, בקודים של ליבוש, נורמות סגנוניות של נגינה, שמשתנות אבל לאט. כך גם בכלי נגינה.

כשג'והן וויליאמס, שהוכתר כנסיך הגיטרה הקלאסית על ידי המלך, אנדרס סגוביה, הוציא בשנת 1971 תקליט בשם Changes, ברומזו על תוכנו של התקליט, אנשי עולם הגיטרה הרימו גבה.

באמצע היום, בעבודה, קיבלתי סרטון ממרסלו. בהפסקה פתחתי. רואה שם שני אנשים מלווים את עצמם בגיטרות ושרים בספרדית בקצב הרומבה נעימה שנשמעה לי מוכרת משהו.

הגעתי לישראל בהיותי בן 17, ותוך ימים הגעתי לקיבוץ עין שמר. חצי שנה של גן עדן. עבדתי לידם בפלחה, מטעים, לול ומפעל הגומי. עבדתי לידם ולא איתם, כי כל אחד מהם היה יעיל פי 10 ממני בעבודה.  אנשים חרוצים, מדברים במשורה. גברים חסונים ונשים מטופחות.