ודאי שגיטרה מבונה טוב בעלת צליל עשיר-מאוד תעזור לכם להפיק צליל יפה . אך זהו בהחלט לא הכל. 

בכל פעם שאני מקשיב לנגני גיטרה, אחד הדברים הראשונים שאני שם לב אליהם זה איכות הצליל שהם מפיקים. אם הצליל שלהם מלא, עשיר בגוונים, אחיד וללא נפילות במשפטים, אך גם גמיש ומשתנה כשצריך-אני בדרך כלל יודע שלא אתאכזב גם בכל השאר, נגיד, מוסיקאליות, פרשנות, טכניקה.
קל מאוד ליפול במלכודת של המשוואה: תנו לי גיטרה מצויינת-יהיה לי צליל מצויין.

ברור שגיטרה יקרה וטובה תפיק צליל יפה . בהחלט זה לא הכל. כדי להסביר, אתן לכם דוגמא להמחשה.

ואלרי אוסטרובסקי, מוסיקאי גדול, מי שבעברו קריירת סולן מרשימה, והיום הוא מחנך את הדור הצעיר של המוסיקאים בתחום מוסיקה קאמרית, סיפר לי לא פעם על צ'לן אחד שיכול היה לקחת כל כלי צ'לו ולהפיק ממנו צליל יפה ועשיר, לא משנה כמה הכלי פשוט ולא מיוחס. "הוא פשוט ידע לעשות את זה".
והינה עוד ציטוט, הפעם מפי קוסטין קנליס, כפי שהתראיין אצלינו במדור: "לא חשובה המדבקה שבתוך הכלי. הידיים של הנגן הם עושות את הכלי. אפשרה לנגן גרוע בסטריבריוס... הידים חשובות יותר מהכלי".
מי שלמד אי פעם עבודה עם מקהלה, או פיתוח קול, מכיר את המושג "דימוי קולי" או "דימוי צלילי". בשני המקרים מדובר באידיאל צלילי שהזמר שואף להגיע אליו וחושב עליו לפני שהוא פותח את הפה.  
או שמנצח מקהלה שיודע איזה צליל הוא רוצה לקבל מהמקהלה שלו ומגדיר את זה זמרי המקהלה באמצעות דימויים, אסוציאציות והדגמה.

אך נכון הוא הדבר גם לגבי נגינה בכל כלי, אם זה כינור,  קלרינט או גיטרה.

באחת התחרויות האחרונות בה צפיתי בלטו ההבדלים העצומים בצליל שהפיקו הנגנים. לאחד צליל אינטימי וקטן, כזה שבקושי נשמע בקהל. ולשני צליל גדול וחזק ולפעמים אף גס, לשלישי טרבלי ומבריק, לשלישי רך ומעורפל. הרי לא ייתכן שהכל זה בגלל ההבדלים בגיטרות? 

הסיבה לצליל כזה או אחר שאנו מפיקה טמונה בטעמינו האישי או בחוסר מחשבה בנושא. שהרי צליל שמופק באמת תלוי במקום הפריטה, זוית האצבע, צורת הציפורן וקשיחותה. יש נגנים שמתאהבים בצליל הקטיפתי של הגיטרה, זה שמעל הפתח ומבלים את רוב זמנם שם. יש כאלה שאוהבים את חספוס הציפורנים ומגדילים אותן, יש המחפשים עידון מירבי ואפילו נמנעים מפריטה נשענת.  ויש כאלה שפריטה נשענת היא כל עולמם, בעיקר בנוגע לקוים מלודיים. וזה בסדר. וככה צריך להיות. צריך רק לבנות את עולמך הצלילי ולשכנע בו את המאזין, שהרי גם לו יש טעם משלו.

אבל גם לא צריך להתבייש מחיקוי. כשמורה רוצה להסביר על צבע צליל זה או אחר לתלמיד, ההדגמה לפעמים טובה מאלף מילים. ובנסיון לחקות אותו התלמיד לומד המון.

צריך להקשיב ולחשוב. אם אתם אוהבים את הצליל של הקלטה כלשהי – פשוט נסו לחקות אותו. ואם זה לא מצליח, חשבו למה. הזוית, המיקום, אולי קצת לשייף מהצד, אולי יותר שטח אצבע בעת הפריטה. ובעיקר תפתחו לכם דימוי צלילי, כזה שאתם שואפים לו וכל הזמן מודעים לו. השינוי בצליל שלכם יבוא באופן מיידי.

אם-כן הסוד טמון בנו, הנגנים. כי, אחרי הכל, אנחנו אלה שיוצרים את הצליל, האצבע מפעילה את הציפורן, הציפורן את המיתר, שהורטט באצבע ביד שמאל, בקצה שלה או בבארה, קרוב לשריג או רחוק...         

דוד בוליס

דצמבר 2007

קונסרבטוריון רחובות

(הכתבה הופיעה לראשונה באתר PLAYGUITAR)